מזהה פנים

By אריאל גרייזס

"הבניין עמד מולי על עשר קומותיו, מטיל צל מאיים. הייתי כבר בהרבה זירות מוות בחיים שלי, חלקן במקומות איומים. חדרי מדרגות מצחינים בדרום תל אביב, פחי אשפה מסריחים בסמטאות נידחות. אף אחת מהן לא הפחידה אותי כמו הבניין הזה."

כשדניאל זלצר התגייס למשטרת ישראל, הוא היה בטוח שהשאיר את עולם ההייטק מאחוריו לתמיד. מוות מסתורי בחברת סטארט-אפ תל אביבית מכריח אותו לחזור לעולם שנטש. המעורבים בחקירה – החל ביזם הנמרץ שיעשה הכול בשביל ה"אקזיט" הנכסף, דרך מנהל הפיתוח הבטוח שהוא פסגת היצירה האנושית וכלה באחרון המתכנתים – כל אחד והאינטרס שלו, עומדים בדרכו העיקשת של דניאל לפיצוח התעלומה. בדרך לשם, דניאל ייאלץ להתמודד עם שדי העבר שלו וללמוד כמה דברים חדשים על עצמו.

אריאל גרייזס, בן 43 , נשוי ואב לשלושה, דוקטור בהנדסה ביו-רפואית. עובד בהייטק קרוב ל-20 שנה. בעל בלוג ספורט ותרבות באתר הבלוגים דה באזר, כתב ב-וואלה, טיים אאוט ובלייזר, זהו ספרו הראשון.

• Language: עברית
• Publisher: Niv Books
• Release date: Oct 28, 2019

Book preview

פנים

Ariel Greisas

Face ID

All Rights Reserved

Copyright © 2019

כל הזכויות שמורות למחבר

© תש"פ

עריכה: רעות יששכר

עיצוב כריכה: אלה רסקין

הפקה ועיצוב גרפי: ספרי ניב

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,

לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני,

אופטי או מכני או אחר, כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה.

שימוש מסחרי מכל סוג בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט,

אלא ברשות מפורשת בכתב מהמחבר.

מסת"ב 978-965-92773-7-7 ISBN

נדפס בישראל 2019

ספרי ניב הוצאה לאור

מזהה פנים

אריאל גרייזס

כל אמת עדיפה על ספק בלתי נגמר

שרלוק הולמס

ליעל

פרולוג

חגי עמד חסר מנוחה ליד המחשב שלו, מעביר את משקלו מרגל לרגל, מחכה שהקבצים כבר יעלו לשרָת לפני שימהר לכבות את מסך המחשב ולצאת מהמשרד. הוא היה צריך לוודא שהקוד עובד כמו שצריך אבל לא היה לו זמן לזה עכשיו. אם ראש הצוות שלו יגלה שהוא העלה אותו ככה, בלי לבדוק קודם, הוא יוריד לו את הראש, אבל הוא מיהר ועכשיו היה הזמן האופטימלי לצאת. אני כבר אתחבר מהבית ואבדוק את הקוד, חשב לעצמו, אני חייב לנצל את העובדה שאין הרבה אנשים במשרד ושאפשר לברוח לפני שמישהו ישים לב. השעה הייתה חמש וחצי והוא הבטיח לענת שיצא מוקדם כדי שהם יוכלו להספיק לראות כמה דירות. כבר שבועיים היא לוחצת עליו, אבל הוא היה עמוס בעבודה ולא הצליח לפנות לזה זמן.

במרכז חדר הישיבות עמד שולחן עמוס מגשים ובקבוקי משקאות קלים. לקרן מהצוות שלו הייתה תיאוריה שאפשר לדעת מה מצב החֶברה לפי איכות המאפים בהאפי האוור. היו תקופות שהם היו מקבלים עוגות בארבעים שקלים מחדווה והיו תקופות של בורקסים עבשים משופרסל, שהפה שלך היה מתייבש בשנייה שהיית נותן בהם ביס. הפעם מסתמן שהדברים מתקדמים לכיוון הנכון, כי במבט החטוף שהוא נתן נראה שהביאו את הדברים האיכותיים היום. באותו מבט הוא היה יכול לראות גם את ג'רי מציג את הישגי החודש. חגי אהב את ג'רי אבל המצגות שלו היו די בלתי נסבלות. הדבר היחיד שג'רי אהב יותר מאשר מצגות הוא את הדגים במשרד שלו. ג'רי לא שמע על זה שזמן שווה כסף וככה כל מצגת הכילה לפחות שלושים שקפים, לפעמים אפילו יותר. לידו כרגיל ישב אילן, מי שהיה יד ימינו של ג'רי, אם כי לאף אחד לא היה מושג מה בדיוק התפקיד הרשמי שלו. הם כמעט אף פעם לא החליפו מילה יותר מאשר בוקר טוב מזדמן. השמועה הייתה שהוא המוח האמיתי מאחורי החברה, אבל חגי לא ראה שום אינדיקציה לכך מעולם. אילן ישב עם הגב אליו, אבל חגי לא התקשה לדמיין את החיוך המתחנף מרוח על פרצופו, מהנהן בכל משפט של ג'רי. הוא נשם לרווחה כשהצליח להגיע לדלת המשרד בלי ששמו לב אליו. לא היה לו חשק להקנטות הקבועות.

רק לא להיתקל באורי, רק לא להיתקל באורי, חגי מלמל לעצמו במסדרון המוביל החוצה, אבל מסתבר שהוא לא היה בר מזל. זה כמו שמאיר אריאל שר, הוא חשב: פעם שנדפקת, אתה לא יכול להיגמל מזה. הנה אורי מגיח מהשירותים בדיוק מולו. חצי יום, הא? זרק לו עם חיוך אווילי על הפנים תוך שהוא ממשיך לכיוון חדר הישיבות. אורי היה צעיר ממנו בכמה שנים טובות, נעול בכפכפי אצבע ולבוש כרגיל בגופייה דקה שחשפה את כתפיו הרחבות. תוצאה של עבודה אינטנסיבית בחדר הכושר, כמו שהקפיד לספר לחגי בכל בוקר. הוא ואורי היו שכנים למשרד כבר שנה, רק שני מסכי 23 אינץ' חצצו ביניהם ולמרות יחסי העבודה הסבירים שהיו ביניהם, חגי למד עם הזמן לתעב אותו. שום דבר רציני, סתם הדברים הקטנים. התיפופים על השולחן עם האצבעות, הרגליים שהוא היה שולח עמוק לתוך הטריטוריה של חגי, ובמיוחד סנופי, הכלב המעצבן שלו שהתעקש לנבוח על חגי בכל פעם שהוא נכנס לחדר, סתם ככה. לא היה בוקר שבו חגי לא התגעגע קצת לחברה הקודמת שבה עבד, שם היו מחיצות קטנות בין עמדות העבודה, כך שלפחות הייתה לך אשליה של פרטיות.

חגי הגיע למעלית ונעמד מול הסורק, גם הפעם לא התאפק וחייך לעצמו. הוא לא תמיד אהב את העבודה שלו, היא הייתה כרוכה בשעות ארוכות ובוסים תובעניים שלא מוכנים להתפשר על פחות מתוצאה מושלמת. אבל הסיפוק כשיכולת לראות את התוצאות היה מדהים. סורק הפנים של המעלית היה אחת מהן, כזו שהיה יכול לראות יום-יום כשהגיע לעבודה.

שלום חגי, בקע הקול הנשי מהמיקרופון שהותקן ליד הסורק, שיהיה לך יום טוב.

כמו תמיד הוא חשב איך יוכל להתחכם עם התוכנה של הסורק. בימים הראשונים לאחר שהיא הותקנה, לפני מספר שבועות, הוא היה עונה לה בנימוס שהלך והפך עם הזמן לסרקזם עצבני בציפייה לשמוע את התגובה שלה. החלק של העיבוד הקולי היה שייך לצוות אחר והוא היה סקרן לגלות עד כמה הוא טוב. פעם אפילו אמר למעלית שתלך להזדיין ועדיין קיבל תגובה מנומסת. זה קצת עיקר את העניין שלו במערכת. הוא היה עושה את זה לגמרי אחרת.

הוא התכוון לאחל לסורק ערב טוב, כמו שהיה נוהג לעשות עם השומר של הבניין, אך צפצוף מהטלפון שלו קטע את מחשבותיו. בטח ענת, שוב כועסת שהייתה צריכה לחכות לו כל כך הרבה, חשב חגי בעודו שולף את הטלפון כדי לקרוא את ההודעה שלה. העובדה שהם עדיין מחזיקים מעמד יחד כבר שלוש שנים למרות האופי המאוד שונה שלהם הייתה תמיד לפלא בעיניו. אכן, הודעה מענת. אני כבר מגיע, הוא חשב, קצת סבלנות. הוא לחץ על המסך והתחיל להקליד שהוא בדרך למטה תוך כדי שהוא פוסע לתוך המעלית שנפתחה, לא שם לב שלא מחכה לו בפנים כלום חוץ מאשר חלל גדול וריק.

פרק ראשון

הבניין עמד מולי על עשר קומותיו, מטיל צל מאיים. כבר הייתי בהרבה זירות מוות בחיים שלי, חלקן במקומות איומים. חדרי מדרגות מצחינים בדרום תל אביב, פחי אשפה מסריחים בסמטאות נידחות. אף אחת מהן לא הפחידה אותי כמו הבניין הזה, פה באמצע מרכז שרונה.

נכנסתי ללובי השומם והמואר יתר על המידה של בניין המשרדים והצגתי את התעודה שלי לשומר העייף שישב מאחורי הדלפק. הוא זרק לי תג פלסטיק ונתן לי דף לחתום עליו לפני שהצביע לכיוון המעליות מאחוריו. המעליות מושבתות, תצטרך לעלות ברגל. הגיוני.

היית פה כש...? הצבעתי לכיוון המעלית.

הוא הרים מבט לאה. לא, התחלתי משמרת לפני שעה. האמבולנס עזב בדיוק כשהגעתי.

הנהנתי ועזבתי אותו להמשיך לקרוא את הגיליון של ישראל היום שהיה פתוח מולו לפני שנזכרתי שאין לי מושג לאיזו קומה אני צריך להגיע. חזרתי אל עמדת השומר, אבלו הוא אפילו לא טרח להרים את העיניים מהעיתון והצביע לכיוון השלט שהיה תלוי בכניסה: SafeFace קומה שישית. אוקיי.

לפני שהתחלתי את המסע שלי במעלה המדרגות הלכתי לבחון את המעליות. היו ארבע מהן בסך הכול, על הרחוקה שבהן היה מודבק שלט לא בשימוש. חוץ מזה, שום אינדיקציה לטרגדיה שהתחוללה פה רק לפני שעתיים.

כשפניתי לעזוב את המעליות הקפיץ אותי קול מאחוריי.

שלום לך, הקול היה נשי ומלא, נא פנה לכיוון הסורק. הסתובבתי במהירות. לא היה שם אף אחד. רק אז הבחנתי בלוחית מתכת בינונית התלויה בין שתי המעליות, עם מה שנראה כעין אלקטרונית במרכזה. הדבר הזה נשמע הרבה יותר מדי אנושי לטעמי.

אני מצטערת, הפנים שלך לא נמצאות בבסיס הנתונים שלי. הגיוני, חשבתי, תן למחשב קול אנושי ואז תזין לתוכו משפטים של חנוני מחשבים. האם תוכל להראות לי את התג שלך?

הרמתי את התג שהיה תלוי על הצוואר שלי והעמדתי אותו לפני העין.

שלום אורח, הקול אמר בחדווה לא ברורה, לצערי המערכת מושבתת כרגע. תיאלץ להשתמש במדרגות.

תודה רבה לך באמת, מלמלתי.

שיהיה לך יום נעים, ליווה אותי הקול בעודי מתרחק לתוך חדר המדרגות. אנושי אולי, חשבתי, אבל לא ממש ישראלי.

יצאתי מחדר המדרגות לתוך לובי רחב מואר באור לבן חזק, שנראה בדיוק כמו תאומו בקומת הקרקע. המעלית הימנית, זאת שאחראית לכך שאני פה עכשיו, עמדה פעורה, כאילו מתכוננת לבלוע את הנכנסים אליה. סרט מפוספס לבן-אדום כיסה את חלקה התחתון ורק הוסיף למראה הביעותים הכמו-אנושי שלה. התקרבתי אליה בזהירות כדי לבחון אותה אבל באמת שלא היה יותר מדי מה לראות. רק חלל שחור גדול. גם פה היה ממוקם סורק בין שתי המעליות ובו אותה עין אלקטרונית מעל רמקול. הפעם העדפתי להימנע מלעמוד מולה. פעם אחת הספיקה לי בשלב זה.

צד אחד של הלובי הוביל לשירותים ואילו בצידו השני ניצבו דלתות זכוכית אטומות שעליהן נחרת שם החברה באותיות גדולות ומעוצבות:

SafeFace

בהיתי במילה ואחר כך בלוגו המוזר שמצויר לידה. אחרי מספר שניות הבנתי שמדובר בשילוב של פנים ומנעול. מעניין כמה הם שילמו למשרד הפרסום שתכנן את הדבר המכוער הזה, חשבתי.

תחושת העייפות שחשתי בעלייה המפרכת רק התגברה עכשיו. שנאתי את המקום עוד לפני שהצבתי בו רגל. הרגשתי את הזיעה נקווית באחורי גבי, שילוב קטלני של החום המהביל בחוץ והמאמץ של העלייה במדרגות. אני חייב לחזור לכושר, חשבתי, בפעם המאה כנראה. החלטתי לפנות קודם כול לכיוון השירותים, לנסות להחזיר לעצמי את הנשימה לפני שאני נכנס. בהיתי במראה ומהצד השני הסתכלה בי הגרסה הפחות מוצלחת של עצמי. הייתי מה שהמשטרה מגדירה מראה ממוצע ובעל גודל גוף ממוצע כאשר היא מבקשת את עזרת הציבור במציאת בן אדם. לא הייתי גבוה ולא נמוך, אי אפשר היה להגדיר אותי כשמן, אבל לא היה צריך להיות חד אבחנה כדי לזהות כרס קטנה שהניסיונות התמידיים שלי להילחם בה עלו בתוהו. הייתי חייב גילוח וגם תספורת - בדרך כלל השתדלתי לגלח את כל שיער הראש שלי כדי להעלים את המפרצים המתרחבים, אבל הייתי עסוק מדי בזמן האחרון. הזיפים האפורים רק הוסיפו למראה העייף ששידרתי. יכולתי ממש לחוש את העייפות מתנחלת לי מאחורי העיניים, מצמצמת אותן לצמד חריצים דקים. זה היה יום ארוך שהתחיל מוקדם בבוקר ולא נראה שהוא עומד להיגמר בקרוב. לא עזרו שני הכתמים האפרפרים שהופיעו על חולצת התכלת מתחת לבתי השחי באדיבות החום הנוזלי התל אביבי.

התזתי מעט מים על הפנים וניגבתי אותן במגבת נייר נשלפת מאותם מתקנים ללא מגע שתמיד יוציאו לך מגבת אחת פחות ממה שאתה צריך. רק רציתי לסיים עם זה כבר וללכת הביתה. זאת חקירה שתפורה עליך, אמר לי שלומי, אתה בא משם, אתה יודע איך האנשים האלה חושבים. תיק-תק, שעה ואתה מסיים עם זה.

לקחתי נשימה עמוקה. קדימה, דניאל - דירבנתי את עצמי - GH. ככה היו אומרים במשרד שלי בזמנו. כאילו ראשי תיבות גומרים, הולכים. אלוהים, חמש שנים לא הייתי פה, חשבתי, וכבר חזרתי לחשוב כמוהם.

ניסיתי לפתוח את דלת הזכוכית הכבדה והיא נענתה בקלות. קומת המשרדים שאליה נכנסתי הייתה שקטה באופן חריג, אפילו לשעה הזאת. אף אחד לא היה אמור לעזוב את המקום לפי ההנחיה שנתתי לשוטר שהגיע ראשון לזירה. לא שמישהו ממילא יוצא מפה לפני שמונה בערב. לקחתי את הזמן לסרוק את הקומה. זיהיתי בקלות את החשודים הרגילים. המטבחון על הכרזות הכמו-צהליות המבקשות מהעובדים להשאיר את הכיור נקי אחריהם. חדר הישיבות הגדול, בעל הקירות השקופים, שעמד נטוש למעט שני עובדים עסוקים בכתיבה בטוש מחיק על אחד מקירותיו. תחנות העבודה שכביכול פוזרו רנדומלית, אבל לא היה לי ספק שתוכננו היטב על ידי מעצב פנים שבוודאי השתמש בביטויים מפוצְצים, סטייל חלל שיתופי מעודד יצירתיות".

ממש לפניי, מאחורי שולחן מסודר כל כך שלא היה בו אפילו בדל נייר שלא במקום, ישבה מי שהנחתי שהיא המזכירה. מנהלת משרד, תיקנתי את עצמי, זאת לא המשטרה פה. אתה לא רוצה להעליב אותה כבר בהתחלה. לא היה צריך להיות שרלוק הולמס כדי לדעת שהיא בכתה. פח האשפה שלה היה עמוס עד גדותיו בטישו משומש והעיניים שלה אדומות יותר מעורף של בחור צרפתי בחוף הים של תל אביב באוגוסט. מתחת לכל האדום הייתה אישה בת ארבעים פלוס שניתן היה לראות שפעם הייתה מלכת הכיתה. היום אפשר היה להגיד עליה שהיא נאה, אבל בעיקר השאירה רושם דודתי משהו. היה לה שיער שטני ארוך שהיא אספה מעל הראש, מה שרק הוסיף למראה המורה.

שלום, אני פקד דניאל זלצר, אמרתי לה תוך שאני שולף את התג, מוסיף את מה שהחשבתי כחיוך הטוב ביותר שלי. המזכירה היא המפתח לכל חברה כזאת, ידעתי, ואני צריך את כל העזרה שאני יכול לגייס.

היא עשתה ניסיון כושל לחייך בחזרה והושיטה את היד ללחיצה רפויה. מירב, נעים מאוד, אמרה בקול חלש, ג'רי ביקש שאעזור לך בכל מה שתבקש ואמר שהוא ישמח לפגוש אותך ברגע שתסתיים שיחת הוועידה שלו.

ג'רי?

ה-CEO, ענתה ואז החליטה שאולי זה לא מספיק לשוטר חסר ההשכלה שלפניה. כאילו, המנכל."

חייכתי שוב.

בוודאי. אין בעיה. בזמן שנחכה שהוא יסיים את השיחה שלו, אכפת לך להראות לי איפה הבחור שנהרג עבד? זכרתי משהו עם שלוש אותיות אבל לא יותר מזה. הייתי עייף מדי בשביל זה.

קראו לו חגי, היא אמרה בשקט, סוג של נוזפת בי.

בדיוק, חגי, אמרתי. רק שלא תפרוץ לי עכשיו בבכי, חשבתי. מירי תמיד הייתה אומרת שאין לי שום יכולת להתמודד עם רגשות של אחרים. מה אגיד, היא צדקה. הלכנו בשקט על השטיחים בגוון אפרפר ועברנו את פינת הפנאי שכללה פופים לא נוחים, כמה שולחנות קפה נמוכים ואת שולחן הפינג פונג המתחייב. אף אחד כמובן לא נמצא בפינה הזאת. כרגיל, אני בטוח. אם יש לך זמן פנוי בהייטק, אתה בטח לא תלך לפינת הפנאי ותראה את זה לכולם שיידעו.

שם, היא אמרה כשהתקרבנו לאחד החדרים, מפנה מבטה הצידה כאילו הגופה שלו מוטלת לפנינו. בחדר עצמו ישבו שני אנשים, גבר ואישה, שהסתכלו עלינו בעניין למספר שניות ואז פנו בחזרה למסכים הכפולים שלהם כאילו אנחנו לא מעניינים אותם. תנועה שאני רגיל לראות מאנשים - אשמים ולא אשמים כאחד. משטרה מפחידה את כולם. או כמו ששלומי היה אוהב להגיד - אין בן אדם שלא חטא במשהו.

תודה, אמרתי לה, אני כבר אסתדר פה. היא בהתה בי עוד מספר שניות לפני שהבינה שבעצם אני מחכה שתלך. נכנסתי לתוך החדר. חוץ מארבע עמדות עבודה, כל אחת עם צמד מסכים, לא היה יותר מדי מה לראות בחדר. פוסטר גדול של מה שנראה כמו אוסף