ילד הקיץ

By א. סלע

"""היא משכה משהו מהתיק שלה והושיטה לי אותו. זו הייתה מעטפה מקופלת. פתחתי אותה. בפנים הייתה תמונה שצולמה בחטף. ילד, בן עשר או אולי שתיים-עשרה, הביט לכיוון המצלמה ועל פניו אותה הבעה שיש לתמרור דרך-ללא-מוצא. על שתי האוזניים שלו היו מכשירי שמיעה ענקיים. מצידו האחד חיבק את כתפו גבר גבוה לבוש מדים של סגן אלוף בחיל האוויר. מצידו השני עמדה בחורה צעירה שפחות התאימה לתמונה, בלבוש רשמי מאוד – חצאית שחורה וחולצה לבנה ועל העיניים משקפיים במסגרת שחורה עבה – ונראתה כמו עורכת דין או רואת חשבון בתפקיד. מסביב לראשו של הילד היה עיגול אדום"".



האבק עוד לא שקע על ההסתבכות האחרונה שלו, וברהמס (ברי) לוין, שמנסה להעביר קצת זמן בשקט בין סיוד הפאב שלו לפתירת תשבצים, מוצא את עצמו שוב בתוך עולם הצללים כשאישה מעברו מופיעה ומבקשת את עזרתו. בלב הערפל נמצא סכסוך משפטי מתוקשר סביב ילד שהוא נס רפואי, אבל בשוליים מסתתרים עניינים אחרים, עם סודות ותוכניות משלהם, ודבר אחד ברור: הם חמושים ומסוכנים. גיבורי הספר עטלף באביב חוזרים. ברי לוין, הבלש המצולק והאנטי-חברתי המכור לקפה שחור ולתשבצי היגיון, יצטרך להתמודד עם עוד טפח מעברו האפל בשירותים החשאיים ולהוכיח פעם נוספת שאומנם יש הרבה דברים שאפשר לעשות לאדם טוב – אבל אי אפשר להיפטר ממנו לגמרי.

"

• Language: עברית
• Publisher: NIV Books Ltd.
• Release date: Aug 19, 2021
• ISBN: 9789657780794

Book preview

A. Sela

The Summer Child

All rights reserved

Copyright © 2020

כל הזכויות שמורות למחבר

© תשפ"א

עריכה: עמיר שינקמן

עימוד: רותם סקיף

הפקה ועיצוב גרפי: ספרי ניב

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר, כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב מהמחבר.

עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונו של המחבר. כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין דמויות או שמות של אנשים אמיתיים - מקרי בהחלט.

נדפס בישראל 2020

מסת"ב 978-965-7780-79-4 ISBN

ספרי ניב הוצאה לאור

ילד הקיץ

א. סלע

לטלי

פרולוג

מישהו אמר לי פעם שסיטואציות ששום דבר לא נכתב עליהן בספרים מתרחשות בארבעה מתוך חמישה מקרים. אנחנו פשוט לא שמים לב לכך.

כרגע אני מנסה להיזכר איך קראו לו, לאותו מישהו, ולא מצליח. לא ממש הכרתי אותו. הייתי מסופח אז ליחידה אחרת לטובת משימה ספציפית והוא התלווה אליי, ולא ממש היה לנו זמן לפתח את התיאוריה הזו שלו לכיוון מעשי. חבל, כי זה בהחלט היה יכול לעזור לי עכשיו. מהמשימה ההיא הוא לא חזר.

בכל אופן. בחזרה לכאן ועכשיו:

ההייד אאוט. פאב, בדרך כלל מקום נחמד להעביר בו ערב באמצע השבוע, מוזיקה עם אופי ותמיד בווליום סביר. לא תמצא פה בירות אקזוטיות בצבעים לא טבעיים ולא תבשילים אתניים, וברשימה שעל הקיר יש יותר קוקטיילים ממה שאנחנו באמת יודעים להכין. סיידנו לאחרונה.

אני עומד עם הגב לבר. חמישה אנשים, כולל אותי, נמצאים בחדר. כולם חמושים, כולם מסוכנים, חלקם יותר מאחרים. ולא, אני לא זה שהכי מסוכן כאן כרגע. החיים מכילים הפתעות קטנות כאלה.

היישר מולי עומד פנדה ובידיו רובה אם-16 צה"לי מקוצר, שנראה שמור במצב לא הכי טוב, אבל זה לא מה שעומד בראש מעייניי כרגע כי הוא מכוון ישר אל המצח שלי.

פנדה משתדל להיות מרוכז בי, אבל הוא נאלץ לחלק את תשומת הלב שלו ביני לבין האקדח שמרחף באוויר, יציב כמו סלע, עשרים סנטימטר מהאוזן שלו. מהצד של ההדק עומד איזי. פנדה מביט בי בעיניים מצומצמות ובלתי ממצמצות. מדי פעם הוא מגניב מבט הצידה אל איזי ומייד מחזיר אותו אליי. טיפת זיעה גולשת במורד המצח שלו, אבל האחיזה שלו בנשק יציבה, אצבעות יד שמאל על המתפסים בלי להיות מהודקות יותר מדי, האצבע המורה ישרה לכיוון המטרה, כמו שצריך.

מאחורי פנדה וקצת לשמאלו עומד הבחור השני שפנדה הביא איתו, שהכינוי שלו הוא גריזלי וכך הוא גם נראה, וזז, וחושב. הוא מצידו מכוון אקדח על איזי. הוא מסתכל עליי ועל האקדח שביד ימין שלי שמאופס לו על הפרצוף. שום דבר אצלו לא זז – לא פיזית, לא מנטלית ולא רוחנית.

הבחור האחרון הוא קואלה. האוזניים הגדולות שלו מזדקרות בצידי הראש, והוא נראה לי כמו מי שלא ממש תופס את הבעיה עד הסוף. אני מכוון עליו את האקדח השני שלי, זה שלקחתי קודם מגריזלי, ביד שמאל. האקדח שלו מידלדל בקצה הזרוע שלו, מכוון לרצפה מפני שהוא היה האחרון בחדר שהגיב. היד שלו רועדת. המבט שלו קופץ כל הזמן בין שאר הנפשות הפועלות.

כשאני עומד שם עם הידיים ישרות לשני הצדדים, בוהה בקנה של פנדה, אני נראה מוכן לגמרי לצליבה. ולמי שמדמיין כרגע את התמונה הזאת: הסיבה שאני עושה כזה פרצוף קשוח היא שאני לא מעז להזיז אפילו שריר.

וככה אנחנו עומדים שם. חידת שחמט שהייתה עושה גם למיכאיל בוטביניק¹ כאב ראש. מצב שצריך להתאמץ כדי להיכנס אליו ובלתי אפשרי בכלל לצאת ממנו – לא בלי איזה דאוס אקס מכינה, ולא היה לי שום דאוס במלאי. ואם נחזור לרגע לתיאוריה לעיל – קשה לי לדמיין שסיטואציות דומות עברו עליי בלי ששמתי אליהן לב.

הפסקת חשמל פתאומית הייתה עשויה לעזור, אבל דברים כאלה אף פעם לא באים כשצריך אותם אז אני מתמקד בניסיון לשמור על ריכוז לקראת מה שיבוא, משום שאם מישהו יֵצֵא חי מהפאב הזה, זה רק מפני שהוא זז הכי מהר והכי חזק.

לא. אומר פנדה, ואז שוב: לא.

כן. אומר גריזלי, החבר שלו, בקול בס נמוך. תוריד אותו. אני לוקח את השני.

לך על זה. אומר איזי, להלן השני.

אני סופר עד שלוש... אומר פנדה אחרי כמה שניות.

חלק ממני מרוכז בסיטואציה, אבל יש חלק נוסף שמנסה להיזכר בשם של הבחור ההוא עם התיאוריה, ובמשימה שממנה אני חזרתי והוא לא. ויש חלק נוסף, שרוטן בלחש למה לעזאזל היינו חייבים לסייד את המקום רק לפני שלושה ימים.

---

¹ שחמטאי יהודי-סובייטי בדרגת רב-אומן. היה אלוף העולם בשחמט שלוש פעמים. היה גם מיוצרי תוכנת השחמט (ההערות בספר הן של העורך).

צבע וסיד

הייד אאוט – שלושה ימים לפני כן.

יא אללה איתך, איזי. איך תמיד אתה עושה לי את זה.

תפסיק להתלונן. הורתה גל. ולפחות תעשה מאמץ קטן להישאר בקווים ישרים?

תתחשבי קצת, גל. אני שישים אחוז עיוור בעין אחת, זוכרת? אמרתי.

זה התירוץ שלך לכל דבר. היא נעמדה בפינה שלה וסקרה את מלאכת ידיה. בכל אופן, תפסיק להתלונן.

זה לא נחשב להתלונן אם הוא לא כאן. הוא לא שומע את זה.

אבל אני כן, אז זה כן נחשב. סיכמה גל את הסוגיה.

גל, שהיא מלצרית במשרה מלאה וסטודנטית לרפואה במשרה מלאה עוד יותר, תמיד מצטיינת בכל דבר שהיא עושה, כולל עבודות צבע וסיד. היא בחרה את הצבע, היא ערבבה אותו, היא סיימה בזמן שיא את כל החלק הקדמי של הפאב כולל המשקופים, בזמן שהתפקיד שלי היה לשים עיתונים על הפנלים והרצפה. עכשיו הקיר שהיא עמדה מולו נראה כמו חדש. הפינה שלי נראתה כמו הצרות שלי.

תזכירי לי עוד פעם, בשביל מה אנחנו עושים את זה?

כי אתה צריך לסייד את הפאב שלך פעם בכמה שנים. וחוץ מזה, איזי חוזר הערב והוא ישמח לראות שהתקדמנו קצת.

אה, כי לשמח את איזי זו באמת משמעות החיים מבחינתי.

די כבר! האדים של הצבע הופכים אותך לבלתי נסבל אפילו יותר מהרגיל? וחוץ מזה, מה אתה רוצה, לקבל עוד קטילה במדור חיי הלילה של איזה עיתון?

שום עיתון לא כתב עלינו אף פעם, גל.

גל הסבה את פניה מהקיר וחייכה אליי. זה לא לגמרי-לגמרי מדויק...

סיימתי להעביר את המברשת על הקיר, באיטיות ובתשומת לב, ואז הנחתי אותה. קמתי וניגשתי לכיוון הבר.

חכה שנייה, ברי... אמרה גל, והקול שלה התעדן משהו. אל תכעס. סתם צחקתי עכשיו.

אני יודע, אני יודע. אני סתם הולך רגע להכין קפה.

כשכל העניין ההוא עבר עלינו בשנה שעברה, עם מה שגורמים פנימיים כינו פרשת עטלף באביב והעיתונות כינתה פרשת יניב שמואלביץ', היה דבר אחד שהייתי אסיר תודה עליו: אף מילה ישירה לא פורסמה עליי או על ההייד אאוט. איתמר נבו, הכתב הפלילי שישב על העניין מתחילתו, דאג לזה. היו אזכורים של חוקר פרטי (שאני לא) או של בכיר לשעבר בשירותי הביטחון (בדיחה טובה, נבו) אבל הפרטים שנגעו אלינו נשארו בחוץ. לא הייתי מוכן לנצל את הסיפור המלוכלך הזה בשביל לעשות פרסומת.

כך שאת הבום העסקי שבא לאחר מכן ייחסתי לכך שמישהו למעלה כנראה נחוש בדעתו לדאוג שלא יהיה לי שקט. פתאום המקום התמלא, לקוחות עומדים בתור בחוץ, חברות של גל מהאוניברסיטה מתחננות לבוא למלצר קצת, אנשי מפתח מהסצנה המקומית יושבים על הבר, צלמי פפראצי... המצב נמשך ככה במשך חודשים ורק לאחרונה נרגע קצת. אולי איזי עשה איזו עסקה עם השטן, לא משנה. אני לא רוצה לדעת. הייתי עסוק מדי בלחשוב על האנשים שנרצחו בפרשה הזאת.

הכול בסדר, ברי? גל נעמדה מולי.

גל, אם תמשיכי לשאול אותי את השאלה הזאת, את יודעת מה יקרה בסוף.

אתה תענה לי?

כן. והתשובה לא תמצא חן בעינייך. איפה המצית שלי?

היה מונח פה על הבר איפשהו. היא ניגשה לחזית הפאב. אני אפתח את החלונות קצת, שיתאוורר פה.

כשחזרה, היא קפצה והתיישבה על הבר, נשענה לאחור, הניחה רגל על רגל – מה הבחורה הזאת מנסה לעשות לי? – ואמרה: איך מתקדם העניין הזה שעבדת עליו עם איתמר נבו?

איזה?

זה שבשבילו נסעתם לצפון בתחילת השבוע.

לא יודע על מה את מדברת.

הוא אמר לי שהייתם אמורים לבדוק שם משהו? משהו לגבי משחטת רכב?

כשהוא אמר לך את זה, את עשית גם לו את הפוזה הסקסית הזאת?

היא חייכה חיוך מיתמם. נראה שלא התכוונה אבל זה מה שיצא לה.

רציתי להגיד לה שתתרחק מהעניינים האלה. במקום זה אמרתי: איפה המצית הזה, נו? והתכופפתי מאחורי הבר.

וככה זה תפס אותי – חבוי על הרצפה מאחורי הבר.

שמעתי את הדלת נפתחת וקולות צעדים על רצפה העץ. עקבים. גל ירדה מהבר ושמעתי אותה אומרת בנימוס: היי. אנחנו סגורים. שיפוצים. ולא הייתה תשובה. גל השתעלה קצת ואמרה שוב: שלום? אפשר לעזור לך?

עוד כמה צעדים. ללא ספק עקבים. ואז שמעתי קול שחשבתי שלא אשמע יותר.

איזי או ברי פה? אני צריכה לדבר איתם.

קפאתי על הרצפה.

חכה רגע. אולי טעית. לא, זו בטח טעות. ממש לא סביר שזו היא.

אם תוכלי לחזור כשנהיה פתוחים, אז אני בטוחה שאחד מהם יהיה פה... אמרה גל.

אני מצטערת, אבל זה דחוף. ענה לה הקול.

אוקיי, אז זו היא. רק תהיה רגוע, לוין.

היו לי פה ושם רגעים, בעיקר בימים הגרועים, שבהם דמיינתי את הרגע שבו היא תחזור. בדמיון שלי אף פעם לא הייתי במחבוא מאחורי הבר, אבל נראה שעדיף להישאר פה. אולי היא פשוט תעזוב.

כן? היא פשוט תעזוב? נו, בחייך. אין סיכוי.

אולי תתקשרי אליהם? הציעה גל. כלומר, אם זה משהו דחוף...

תקשיבי לי, חמודה. ברי כאן או לא? כי אם הוא כאן, הוא ירצה לדבר איתי.

עכשיו כבר היה ברור שעומדות להיות צרות, והעדפתי שהן לא יתפסו אותי בתנוחה הזאת, אז קמתי.

ושם היא עמדה: גבוהה, תקיפה ומחויטת, כמו מנהלת הבנק שמגיעה לעיירה כדי לעשוק את האיכרים, במגפיים בגובה הברך שנראו כאילו תוכננו במיוחד כדי לשפד כמה שיותר לבבות אנושיים על העקבים שלהם. השיער שלה היה שונה – קארה שחור, עסקי וסקסי, במקום מפל התלתלים הבלונדיני שזכרתי. מפל תלתלים של קיץ. מדי פעם היא הייתה מתפשרת ואוספת אותו – כשהצטלמה או התראיינה. היא שנאה להתראיין והשתדלה לא להצטלם.

אנדריאה.

רק תהיה רגוע, לוין. עבדת על זה קשה מדי בחודשים האחרונים, אל תחזור אחורה.

הקול המעצבן הזה נשמע בצורה חשודה מאוד כמו פסיכולוג צבאי שניסה לעבוד עליי פעם. אמרתי לו אז ואמרתי לו עכשיו עוד פעם: הדרך הכי טובה לעצבן מישהו היא לומר לו יותר מדי פעמים להיות רגוע.

לונג טיים נו סי, היא אמרה וחייכה אליי.

חצי דקה עברה עד שהיא הוסיפה: אתה לא מתכוון להגיד משהו?

גל התפוגגה בלי ששמתי לב. כנראה נסוגה